כללי

שׁוֹפַר הַלֵּב

בימי אלול, אחרי שנה עמוסה, לעיתים יש תחושה של ריחוק.
ריחוק מהשם, מהתורה, מההתלהבות של התפילות.
למה זה? מה קורה לי?
למה אני מרגיש לפעמים אטום?
👈 כי יש פער בין השכל והרצון.
בין מה שאני יודע שטוב ונכון,
לבין הדחיפה והשאיפה לחיות את זה לגמרי.
אנחנו יודעים.
יודעים מה נכון, יודעים מה צריך לעשות,
מכירים את ההלכה ואת ספרי המוסר.
אבל לפעמים השכל יודע, והלב לא זז.
באלול נוהגים לתקוע בשופר (בסוף התפילה או בסליחות).
תקיעה זו מכינה אותנו לראש השנה ולשופר שלו.
שופר שומעים בלב, לא באוזניים!
'ונתת לעבדך לב שומע' – מבקש שלמה המלך.
להקשיב לשופר משמעו לפתוח את הלב. 🤍
לאפשר לעצמי להזדעזע, לטלטל את הרצון
ולפתוח מחדש את המקום שכבר התרגלנו לא להקשיב לו.
ימי אלול הם ימי רצון.
ימים שאפשר וצריך לעורר בהם את הרצון. את הלב.
הקב"ה רוצה בנו ואנחנו יכולים לרצות יותר.
יותר עמוק, יותר משמעותי, יותר קרוב אליו יתברך.

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך